לנוכח ההתפתחויות במשבר של פסגות, אני מעוניין להביא דיעה שפרסמתי בישראל היום (ב-13 באוקטובר 2009) בשלהיי המו"מ בין המוסדיים (שהצד הקולני שביניהם היה שייך לפסגות) לבין לב לבייב ואפריקה ישראל. בכל המשבר הקודם שהוביל בסופו של דבר להסדר החוב מול אפריקה ישראל, צצו הפגמים במבנה הנוכחי של שוק ההון. מבנה שלא שוכלל והושלם בועדת בכר. הקלקולים עדיין כאן, והם בולטים. הפרשה החדשה אינה קשורה כלל למשבר באפריקה. וזה בדיוק העניין – מהם אותם גופים שאנו מכנים בשם "בית השקעות".
הפנסיה הפכה בת ערובה / חזי שטרנליכט ישראל היום
הולך ומתקרב הרגע שאפסיק לחסוך לקרן הפנסיה שלי. פשוט אוציא את כספי. בשביל מה לחסוך לפנסיה, אם הכספים שלה מחולקים בחינם לטייקונים כדי שאלה יפזרו אותם כפי רצונם בכל העולם ואחר כך – כשיתקשו לפרוע אותו, יבואו לבקש הנחה. ויתור. קיזוז. הטייקונים לקחו את הפנסיה כבת ערובה, בצורת איגרת חוב, התחייבו לשלם אותה עם ריבית לא גבוהה בתשלומים – ועכשיו גם לא עומדים בתנאים האלה. הם פשוט שרפו את הכסף בהרפתקאות, ואין מה לשחרר.
הידעתם שכמעט עשרות אחוזים מכספי הפנסיה שלכם מושקעים במניות ובאג"ח ציבוריות? מנהלי הקרנות נתנו הלוואות לכל מיני טייקונים, ובזול. כלומר, בלי לבקש שעבודים, בטוחות וכל מיני דברים משעממים אבל אלמנטריים שדורשים למשל בבנקים כשבאים לבקש הלוואה.
הבעיה טמונה במוסדיים. הם המשיכו מתחילת 2009, הרבה אחרי שהמשבר פרץ, לקנות איגרות חוב חדשות וטריות של טייקונים מבלי לדרוש שעבודים. לדעתם זה לא חשוב, חלק כבר התגאו בזה. וכל עוד לבתי ההשקעות יש יד אחת של חיתום שעוזרת לטייקונים לקבל הלוואות (איגרות חוב), ויד שנייה שמספקת את הביקושים (מהפנסיה שאותה הם מנהלים) – המחלה הזאת תימשך.
