בין ספיחי פרשת הולילנד, עולים אזכורים לסקטור החברות הציבוריות. למי שלא מכיר: חברה ציבורית היא חברה שחלק מהבעלות שלה מוחזק בידי הציבור. חלק מהמניות שלה מוחזקות בידי אנשים אנונימיים. אז לכאורה גם ה”ציבור” הוא בעל הבית. אבל במקרים רבים זה רחוק מהמציאות. במרבית החברות בבורסה בעלי הבית הם קבוצה קטנה של בעלי עניין שיש להם מעל ל-50% ממניות החברה. הם שולטים בה. ל"ציבור" יש פחות מ-20%. הוא נדחק לפינה ולא יכול לשנות דבר בהצבעות. אין לו רוב. לא סופרים אותו. תאורטית הוא יכול להנות מעלייה בערך המניה או מחלוקת דיבידנדים. פעמים רבות זאת רק התיאוריה. אפילו כשהבורסה בשיא, רשימת החברות הציבוריות המצ'וקמקות שרק מאבדות ערך עם השנים, ונזנחות אל תחתית הרשימות – היא לא קטנה במיוחד.
אולי זה המקום קצת לספר על מבנה האישיות של "רוכש המניות הישראלי". קצת כמו בקריאת ההגדה, אפשר לחלק את המשקיעים לארבעה סוגים. חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול. נתחיל דווקא בתמים שבחבורה. תם – מה הוא אומר? אני משקיע לטווח ארוך. אני קונה מניות ו"שוכח" מהן. נותן לכסף לעבוד בשבילי ובעשר שנים הקרובות, ההנהלה תעבוד תשביח את ערך החברה, הוא יגדל ואיתו המניה תצמח.
שטויות – מר תם! בחלק מהחברות הציבוריות יש "שיטה". קונים פרוייקט נדל"ן, קונים עסק כלשהו. נותנים לעסק לעבוד – כלומר אם זה פרוייקט נדל"ן מוכרים בו את הדירות. אבל בדרך מנפחים את ההוצאות כך שלא יישארו כמעט רווחים לבעלי המניות. משהו מיקרוסקופי שנשאר שם בסוף. היו גם חברות שמכרו דירות למקורבים במחירי אפס, והם יכולים אחר כך למכור אותן בשוק במחיר גבוה ולגרוף את הרווח. רווח ש"נחסך" מבעלי המניות.
איך מנפחים הוצאות? הכל בשיטות קשות להוכחה. אם משלמים בדרך למתווכים שלא להגיד מאכערים – אומרים שזה כדי לזרז את הפרוייקט. בסוף הרווחים לא מגיעים ל"חברת ההשקעות" אלא נאבדים בדרך. ואם הם כן מגיעים – יש להם עוד תחנה אחת – בכיס של המנכ"לים שיושבים שם. חלק מהם לא עושים הרבה בפרוייקטים האלה. לא מרימים לבנה ולא מתווכים תיווך. רק גוזרים מהקופון – שלא מגיע לבעלי המניות. אז מר תם יכול לחכות לנצח, בדרך כלל ערך המנייה ייתקע, דיבידנדים (חלק מהרווחים שכמעט ולא קיימים) הוא ממילא לא יראה.
תגידו מי בכלל רוצה להשקיע בחברות כאלה? זה פשוט מאוד: מר שאינו יודע לשאול. זה אתם. כולכם באמצעות מתווכים שנקראים המוסדיים – נציגי הגמל והפנסיה. הכסף שאתם חוסכים בזיעת אפכם ויורד לכם מהתלוש נכנס כל חודש להשקעות בין היתר בחברות המצ'וקמקות האלה. אתם פשוט מעסיקים מוסדיים שיש להם שיקולים אחרים. הם צריכים למצוא השקעות כל הזמן, ולפעמים הם אוכלי את הלוקשים שההנהלות מאכילות אותם. כדאי להם לאכול את הלוקשים האלה, כי יש למוסדיים יש גם גופי חיתום מאוד רווחיים שמנפיקים את החברות המצ'וקמות. אז הגופים המוסדיים תמיד זוכרים שזה לא הכסף שלהם – אלא של הציבור. והם שומרים עליו. רוב הזמן, שזה בעצם – חלק מהזמן לא.
אם התעצבנתם אולי יש פתרון. מר רשע כועס ורוצה להרויח בכל מחיר. אז הוא מנסה לרחרח ולהשיג מידע פנים, למשל כדי לדעת לפני כולם על ההכרזות הגדולות של החברות האלה. זוהי עבירה על החוק והוא ייכנס לכלא. חבל. הכי קל זה לגלות סימנים של מריצי מניות ומשתמשי מידע פנים. מאוד לא מומלץ, רשות ני"ע היא בין מערכות השיטור האפקטיביות במדינה.
אז מה עושה חכם? מחפש חברות ציבוריות. זה נכון לעשות זאת. אבל בודק קודם כל את ההנהלה והבעלים. בודק את טיבם ואת טיב העסק שלהם. בודק מיהו הגוף המוסדי שאמון על ההשקעות של כספו. לאן הלכו בעבר הכספים של אותו גוף מוסדי. מר חכם תמיד זוכר שמי שהולך לישון עם כלבים מתעורר עם פרעושים. אז הוא לא מחפש את הכסף המהיר והחלומות בהקיץ עם ההנהלות המושחתות, אלא את המנהלים המוכשרים והישרים (יש כאלה!) – זה באמת משתלם בסוף.
