ב-10 במארס הקרוב יחגגו יומולדת לטלפון הקווי. 134 שנים בדיוק מאז שאלכסנדר גרהם בל בנה מכשיר טלפון שעבד לפי הרעיון שעליו רשם פטנט ב-14 בפברואר 1876. כל אותן שנים חלפו עד שביום שישי הזה, התינוקת ישנה אחרי לילה סהרורי, והמכשיר מצלצל בקולי קולות ומתוכו בוקעת פרסומת יזומה. המצאה שלא ברא השטן. אפילו לא גרהם בל. אם הייתי תופס את המפרסם שעשה אותה הייתי בוודאי מחרים אותו, אבל כמובן שניתקתי אחרי שנייה.

הפרסומת היזומה, הובילה אותי לקו מחשבה קצת פחות שגרתי, אבל נראה שהוא הולך ונהיה הגיוני: מי בכלל צריך טלפון קוי? רפרוף קל בפעמים שבהם השתמשתי במכשיר הטרחני הזה, שבו עדיין צריך להקליד "מספר" של מישהו ולא ללחוץ בנוחות על שמו מתוך ספר טלפונים, הראה לי שהאירועים היו בודדים.

כמות האירועים שבהם שיחות טלפון נכנסות היו חשובים בחיי, הלכו ופחתו. הכל קורה בנייד. וכולם במשפחתי ניידים. מגיל תשעים ומטה. גם אם זו גזירה משמים, מצב אולי לא בריא בגלל הקרינה, זאת המציאות. אז בשביל מה צריך את הטלפון הקוי?

כל פעם שהוא מצלצל הוא מרעיש את הבית בהפתעה. אני מעביר אותו לשקט, ואז שוכח אותו ככה למשך ימים. ולמרבה הפלא, אף אחד לא מתקשר להגיד: חיפשתי אותך ולא ענית. כי תמיד מוצאים אותי בנייד. ומי שאין לו את הנייד שלי: או שיתאמץ, או שישלח מייל.

שלושת התשובות-שאלות שנותנים תומכיו של הטלפון הקווי הן: הוא חסכוני ביחס לנייד. זול יותר לדבר בו אפילו לניידים אחרים. השנייה: איך תקבל פקסים? והשלישית: זה יותר בריא (פחות קרינה).

ולהן אני משיב: זה לא זול יותר לדבר בקוי. זה מתווסף להוצאה בנייד. הקיזוז לא משמעותי בעיני. פקסים, אני לא צריך לקבל. כשאני צריך – תמיד מול אחד ממוסדות המדינה או גופים עסקיים, אני יכול לנתב אותם לשירות קבלת פקסים במכשיר הניד, ואז לבחור באיזשהו פקס היסטורי ו"לשפוך" את הפקס לתוכו. ולעניין הקרינה, יש לי בין כה וכה טלפון אלחוטי בבית, שהבנתי שמנת הקרינה שלו אפילו גדולה יותר משל ניידים רגילים. הטלפון החוטי שאי אפשר להסתובב איתו הוא גזירה גדולה מדי, אפילו בטכנולוגיה המיושנת הזאת.

בקיצור, יום ההולדת ה-134 של הטלפון הקווי מתקרב, ואני שואל: לא הגיע הזמן לאחל לו עד 120?

תגיות: המצאה, טלפון, פטנט