ארכיונים לקטגורייה השוק

שכר הבכירים: עדיף פשוט להעלות את המס

שכר הבכירים הפך לבעיה ציבורית קשה. נכון שהוא מנופח באופן שערורייתי. אבל ההצעות של חברי הכנסת יחימוביץ וכץ לא יפתרו את הבעיה. הבעיה היא תאוות הבצע של הבכירים (דוגמאות נוספות). אי אפשר יהיה לרסן אותה על ידי החלפת התפריט במסעדה. חזירות תוביל לאותה תוצאה. שכר של 15 או 16 או 18 מיליון שקל בשנה הוא באמת סינדרום קשה, אבל מצד שני זה רק הקצה הגלוי של הקרחון. יש גם חברות פרטיות במשק ואולם השכר שם אפילו גבוה יותר?

יחימוביץ' וכץ מציעים להגביל את השכר של המנכ"ל הבכיר במכפלות של נניח עד 50 מגובה השכר של העובד הכי זוטר. כלומר אם הזוטר מרויח 5000×12=60000 שקל בשנה, המנכ"ל ירויח בעלות שכר (כולל כל התגמולים לאופציות וכיוב') לא יותר מ-60,000 שקל כפול 50 או למעשה: לא יותר מ-3 מיליון שקל בשנה. לפיכך אלי יונס שמנהל את מזרחי-טפחות יצטרך לוותר על 15 מיליון שקל בשנה, לפי נתוני השכר שלו ב-2009.

אם הייתי טייקון מצוי שרוצה לתגמל את המנכ"ל שלי, הייתי מוצא דרך לעקוף את זה. הייתי אומר לו, שמע, כאן בישראל מותר לך להרויח 3 מיליון שקל. אני אתן לך עוד 15 מיליון שקל מעבר לים. אל תדאג, נקים חברה באיי קיימן או בברבדוס, אני אקנה לך יאכטה קטנה. אתה תשוט עליה, ואחר כך נרשום אותה על שם כלתך, או על שם נאמן שלך מאיי פיג'י. בקיצור, אף אחד לא יידע. הבנתם את הראש – ההצעה הזאת, אם היא לא תטפל בתיאבון הקפיטליסטי, היא רק תשריש את השחיתות. היא תפצל אותה, תוביל אותה למחוזות גרועים יותר.

חוץ מזה, מי בדיוק אמור לאכוף את התנאים האלה? מס הכנסה? מילא בסקטור הציבורי שבו כולם רואים את שכר חמשת הבכירים בארגון בסיום כל שנה. אבל זה רק המיעוט שבמיעוט. יש כמה מאות חברות ציבוריות – אבל עשרות אלפי חברות פרטיות. מי יודע כמה מרויחים המנכ"לים והשותפים במשרדי עורכי הדין הגדולים, רואי החשבון הגדולים? החברות הפרטיות? הצעה שכזאת עלולה לייצר בעייה אכיפתית של ממש. היא תקשה על מס הכנסה למצוא כל מוסכניק שהתעשר מאוד ופיצל נניח את השכר שלו בין 10 בני משפחה שמחזירים לו מדי חודש את הכסף בשקיות של השוק. ההצעה לא פותרת את המצב בשטח.

בנוסף עלולה להווצר בעיה של פגיעה קשה במעמד החברות הציבוריות. מי ירצה להוביל את החברה שלו לבורסה? היא תתגלה בהיקפי השכר שהיא מחלקת. עדיף יהיה לו להוותר במחשכים ולסגור בחדרי חדרים עסקאות. זהו מצב פחות רצוי לשוק ההון, למשק ולכלכלה. עם כל הביקורת שאפשר להשמיע על האשראי החוץ בנקאי וגיוסי ההון, הם עדיין החמצן הדרוש לשוק יעיל ומשתפר. גם אם בעית הריכוזיות במשק היא מורכבת ומייצרת קשייים אינספור.

יש פתרון פשוט בהרבה, שמונע את כאב הראש וניתוח המעקפים שצריך לעשות לכלכלה. קוראים לו מס הכנסה. רוצים לייצר הרתעה? פשוט תעלו את מדרגות המס למי שמרויח מעל חצי מיליון שקל, שישלם 65% מס. לא תאמינו עד כמה זה אפקטיבי. נכון שזה לא יפגע רק במנכ"לים, אבל זו תהיה כנראה פגיעה עם נזק היקפי מצומצם יותר.

  • Share/Bookmark

תגיות: , , , ,

ללא תגובות

חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול הולכים לקנות מניות

בין ספיחי פרשת הולילנד, עולים אזכורים לסקטור החברות הציבוריות. למי שלא מכיר: חברה ציבורית היא חברה שחלק מהבעלות שלה מוחזק בידי הציבור. חלק מהמניות שלה מוחזקות בידי אנשים אנונימיים. אז לכאורה גם ה”ציבור” הוא בעל הבית. אבל במקרים רבים זה רחוק מהמציאות. במרבית החברות בבורסה בעלי הבית הם קבוצה קטנה של בעלי עניין שיש להם מעל ל-50% ממניות החברה. הם שולטים בה. ל"ציבור" יש פחות מ-20%. הוא נדחק לפינה ולא יכול לשנות דבר בהצבעות. אין לו רוב. לא סופרים אותו. תאורטית הוא יכול להנות מעלייה בערך המניה או מחלוקת דיבידנדים. פעמים רבות זאת רק התיאוריה. אפילו כשהבורסה בשיא, רשימת החברות הציבוריות המצ'וקמקות שרק מאבדות ערך עם השנים, ונזנחות אל תחתית הרשימות – היא לא קטנה במיוחד.

אולי זה המקום קצת לספר על מבנה האישיות של "רוכש המניות הישראלי". קצת כמו בקריאת ההגדה, אפשר לחלק את המשקיעים לארבעה סוגים. חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול. נתחיל דווקא בתמים שבחבורה. תם – מה הוא אומר? אני משקיע לטווח ארוך. אני קונה מניות ו"שוכח" מהן. נותן לכסף לעבוד בשבילי ובעשר שנים הקרובות, ההנהלה תעבוד תשביח את ערך החברה, הוא יגדל ואיתו המניה תצמח.

שטויות – מר תם! בחלק מהחברות הציבוריות יש "שיטה". קונים פרוייקט נדל"ן, קונים עסק כלשהו. נותנים לעסק לעבוד – כלומר אם זה פרוייקט נדל"ן מוכרים בו את הדירות. אבל בדרך מנפחים את ההוצאות כך שלא יישארו כמעט רווחים לבעלי המניות. משהו מיקרוסקופי שנשאר שם בסוף. היו גם חברות שמכרו דירות למקורבים במחירי אפס, והם יכולים אחר כך למכור אותן בשוק במחיר גבוה ולגרוף את הרווח. רווח ש"נחסך" מבעלי המניות.

איך מנפחים הוצאות? הכל בשיטות קשות להוכחה. אם משלמים בדרך למתווכים שלא להגיד מאכערים – אומרים שזה כדי לזרז את הפרוייקט. בסוף הרווחים לא מגיעים ל"חברת ההשקעות" אלא נאבדים בדרך. ואם הם כן מגיעים – יש להם עוד תחנה אחת – בכיס של המנכ"לים שיושבים שם. חלק מהם לא עושים הרבה בפרוייקטים האלה. לא מרימים לבנה ולא מתווכים תיווך. רק גוזרים מהקופון – שלא מגיע לבעלי המניות. אז מר תם יכול לחכות לנצח, בדרך כלל ערך המנייה ייתקע, דיבידנדים (חלק מהרווחים שכמעט ולא קיימים) הוא ממילא לא יראה.

תגידו מי בכלל רוצה להשקיע בחברות כאלה? זה פשוט מאוד: מר שאינו יודע לשאול. זה אתם. כולכם באמצעות מתווכים שנקראים המוסדיים – נציגי הגמל והפנסיה. הכסף שאתם חוסכים בזיעת אפכם ויורד לכם מהתלוש נכנס כל חודש להשקעות בין היתר בחברות המצ'וקמקות האלה. אתם פשוט מעסיקים מוסדיים שיש להם שיקולים אחרים. הם צריכים למצוא השקעות כל הזמן, ולפעמים הם אוכלי את הלוקשים שההנהלות מאכילות אותם. כדאי להם לאכול את הלוקשים האלה, כי יש למוסדיים יש גם גופי חיתום מאוד רווחיים שמנפיקים את החברות המצ'וקמות. אז הגופים המוסדיים תמיד זוכרים שזה לא הכסף שלהם – אלא של הציבור. והם שומרים עליו. רוב הזמן, שזה בעצם – חלק מהזמן לא.

אם התעצבנתם אולי יש פתרון. מר רשע כועס ורוצה להרויח בכל מחיר. אז הוא מנסה לרחרח ולהשיג מידע פנים, למשל כדי לדעת לפני כולם על ההכרזות הגדולות של החברות האלה. זוהי עבירה על החוק והוא ייכנס לכלא. חבל. הכי קל זה לגלות סימנים של מריצי מניות ומשתמשי מידע פנים. מאוד לא מומלץ, רשות ני"ע היא בין מערכות השיטור האפקטיביות במדינה.

אז מה עושה חכם? מחפש חברות ציבוריות. זה נכון לעשות זאת. אבל בודק קודם כל את ההנהלה והבעלים. בודק את טיבם ואת טיב העסק שלהם. בודק מיהו הגוף המוסדי שאמון על ההשקעות של כספו. לאן הלכו בעבר הכספים של אותו גוף מוסדי. מר חכם תמיד זוכר שמי שהולך לישון עם כלבים מתעורר עם פרעושים. אז הוא לא מחפש את הכסף המהיר והחלומות בהקיץ עם ההנהלות המושחתות, אלא את המנהלים המוכשרים והישרים (יש כאלה!) – זה באמת משתלם בסוף.

  • Share/Bookmark

תגיות: , ,

ללא תגובות

הנה היא מגיעה: אנקת גבהים בבורסה של תל אביב

הנה היא מגיעה.
מרגישים אותה? רואים אותה? היא אוטוטוטו כבר כאן. אנקת גבהים. הפחד המשתק כשאתה מטפס גבוה מאוד ומביט פתאום למטה. צובט את הבטן, משטיח אותה ומצמיד אותה לגב. כמעט ורטיגו. רק שלא ליפול.
הבורסה של תל אביב קרובה מאוד לשיא כל הזמנים. מי היה מאמין – שנה וקצת אחרי המשבר. איזה זינוק מטאורי.
בקרוב יתחילו העתונים לשאול: למה הציבור לא יוצא? או למה המשקיעים הזרים לא יוצאים? או להיפך, יתחילו להגיד: הנה משקיעים זרים מוכרים מניות גדולות בשוק. עוד רגע תגיע הירידה.
הירידה יכולה להגיע. הפוגה בעליות זה דבר בריא.
אבל, ואני – פסימיסט מושבע – לא רואה כרגע צרות בשוק. לא היפוך מגמה. אסביר מיד מדוע. וכמובן, שאשאיר לי פתח מילוט (כדי שלא תאשימו אותי אחר כך בניפוח בועות).

הפחד שהנה עוד רגע הבורסה נופלת מזכיר לי את סטיב פורבס. (מלקולם סטיבנסון פורבס) שציטט את מלקולם האבא ואמר: "השוק עולה במעלה החששות ויורד במורד הציפיות". כלומר, כשהשוק שורי ומטפס כולם מפחדים, כל הזמן חוששים שהנה עוד רגע זה ייגמר. החגיגה תסתיים. אף אחד לא יודע מתי הרגע הזה יגיע, אם היום או בעוד שנה או שנתיים. אבל הפחד הוא אנושי וטבעי, וכשזה מגיע לפחדים טבעיים, אין כמו עתונות כדי לשחק עליה. ככה היא מוכרת יותר.

אבל כשהשוק הפוך, כולם בדיכי, אף אחד לא רואה סממנים חיוביים, אומרים רבים: תראו עוד רגע זה מתהפך, הנה המחיר כבר מאוד זול (ושבוע אחר כך הוא הרבה יותר זול). מי שזוכר את השנה המופלאה: אוקטובר 2000 עד נובמבר 2001, יכול להבין על מה מדובר. שני שווקים דוביים אחד אחרי השני שהתמזגו ביחד. דיכאון קליני למשקיעים.

80 מיליון שקל מחזור יומי בבורסה של תל אביב (בשלהיי הדיכי של 2002, בשיא האינתיפדה). כל הדרך למטה של המניות בנאסדק, כולם אמרו כמה הן נהיות זולות ואטרקטיביות. צ'ק פוינט היתה ב-200 דולר, ועכשיו היא 120 דולר. מה לא שווה? מה היום היא ב-80 דולר, היא כבר היתה 200 דולר, עוד רגע תחזור לשם. לא שווה? וכך הלאה.

אז הנה הסיבות למה הפסגה המתקרבת היא אולי לא האחרונה:


1. אין פה בועה. השוק הישראלי בולט לחיוב על פני אחיו בעולם. פעם בשישים שנה גם לנו מגיע. רוצים אינדיקציה? עוצמת השקל. כשכולם נלחמים להחליש את השקל, אפשר להבין עד כמה הוא חזק. עד כמה הכלכלה חזקה.

2. מצאו פה גז. ההשלכות של קידוח תמר עוד לא מובנות לכל המשקיעים כאן. אבל בעצם הן מבטלות את התלות של ישראל במקורות אנרגיה זרים. זהו מאגר מאלוהים. זהו משהו שמיימי. הוא יוזיל את החשמל בכל המשק, יגדיל את הכנסות המדינה ממיסים – על שום פעילות יצרנית. זכינו בלוטו ביג-טיים. מי שעוד לא הבין את זה, יכול להסתכל על הבורסה. כל חברה יצרנית במשק קיבלה צ'ופצ'יק של רווח גולמי. ועל כלום. היא לא היתה צריכה להתייעל, לפטר עובדים, ואפילו לעשות הגנות מט"ח. ככה, כמו אוויר, היא קיבלה הפחתה בתשומות. מעולה, לא?

3. גם לצרכן הישראלי יש ארנק. תמיד הסתכלו פה על הצרכן האמריקני, כמו כל העולם. הקטר של כל הכלכלות. אבל ברמה המקומית, יש חשיבות לצריכה שלנו. זה מספיק כדי לתדלק חלק מהחברות בבורסה. הישראלי קונה דירות, בקניונים, מייבא לעצמו סחורות יקרות. את הקופון לחגיגה גוזרים גם בבורסה.

מה יכול להשתבש? הרבה דברים. כמו תמיד, האירנים – מלחמה רבת טילים תהרוס הרבה דברים. הטיפשות של ההנהלות היא גם גורם שצריך להביא בחשבון. יש הנהלות טיפשות שעושות טעויות גדולות, זה עולה לפעמים למשקיעים בהרבה כסף. וכמובן, משבר כלכלי מיובא מחו"ל/קריסות של בורסות בעולם, דבר שיפגע קשות בייצוא וישליך מיידית על הבורסה.

בקיצור, אני אישית לא מתרגש. אז כשיגיעו כותרות העתונים, הזכרו בפורבס. חישבו על החששות, התנתקו מהם, ושאלו עצמכם – בינתיים – איפה כדאי לנו להיות?

  • Share/Bookmark

תגיות: , , , , , ,

תגובה אחת